''הגראנד רנואר'' חלק ראשון-המשך 

הבודהיזם נבדל מרוב התפיסות בנות זמנו בשלושה אופנים עיקריים: הצורה, התוכן ושאלת המורה: מבחינת הצורה, הדרך הבודהיסטית מנוסחת בצורה מאוד דידקטית ושיטתית; ההקפדה שבה נהג בודהה לגבי מתן תשובות לשאלות שקיבל הייתה חמורה ושיטתית. מבחינת התוכן, הדרך הבודהיסטית נבדלה באופן ההתייחסות שלה לשאלת ה"עצמי"; להבדיל מתורות אחרות בנות זמנו הן מערביות והן מזרחיות העוסקות עיסוק רב בשאלה זו, הבודהה טען כי עיסוק בשאלות הנוגעות לקיומו או לאי קיומו של העצמי מהווה הצמדות ומכשול. אחת משלוש התובנות בהן אמור המתרגל הבודהיסטי לזכות, היא תובנה הנקראת "אנטה" (בסנסקריט: "אנאטמן") שפירושה "אין-עצמי". זהו רעיון דק ועדין, שמשמעותו היא, שאין בשום אובייקט דבר שניתן לומר עליו שהוא ה"עצמי". ה"עצמי" הנתפס על ידי ההכרה הוא רק עצמי-לכאורה, והוא לא ממשות, אלא תהליך, שהוא תוצאה של השתוקקות ותפיסות שווא. מבחינת "שאלת המורה", בודהיזם התרוואדה נבדל מהשיטות האחרות בכך שרמת החשיבות שהוא נותן לקיומו של מורה, "גורו", קטנה משהייתה עד אז – בשיטות האחרות ה"גורו" היה תנאי מרכזי והכרחי לצורך הארה. אף על פי שאין הטלת ספק בערכו של מורה, בסופו של דבר "העצמי הוא המורה של העצמי". בבודהיזם המהיאנה, המורה הוא מאפיין שדווקא כן מודגש, באופן המזכיר את הבהקטי יוגה. הקשר בין הבודהיזם ליוגה המאוחרת (שאחרי תקופת פטנג'לי) הינו נושא מעניין בפני עצמו, שנחקר במהלך השנים, כמו גם הקשר לאמנויות לחימה שונות, שמקורן במזרח.בתקופה בה פעל בודהה, דיברו רוב תושבי מרכז וצפון הודו ניבים שונים הקרובים לסנסקריט, ולכן היה קל להפיץ את רעיונותיו מבלי צורך לתרגמם לשפה אחרת. הפיצול הלשוני המאפיין את הודו של ימינו התרחש והתפתח מאוחר יותר. במאה ה-3 לפנה"ס. הקיסר ההודי אשוקה, שדגל בבודהיזם בנה מונומנטים לזכרו של בודהה ברחבי הודו והפיץ את הבודהיזם בין היתר במערב אסיה, דרום-מזרח אסיה, מרכז אסיה וסרי לנקה. ברוב מדינות מזרח ומרכז אסיה יש מספר רב של בודהיסטיים, בסך הכול מוערך מספרם ב-500 מיליון. למספר זה ניתן להוסיף גם את אלה שעד לפני זמן לא רב לא היו יכולים להצהיר באופן רשמי על היותם בודהיסטים. בסין לבדה ניתן להעריך מספר של כ-150 מיליון בודהיסטים שעד לא מזמן לא היו יכולים לתרגל בודהיזם בגלוי עקב איסור של המשטר. ארצות בהן לבודהיזם תפוצה רחבה מונות את: הודו, טיבט, לאוס, תאילנד, סין, מונגוליה, מיאנמר (בורמה), וייטנאם, יפן, בהוטן, קוריאה, קמבודיה, סרי לנקה, טיוואן והסובייקט הרוסי רפובליקת קלמיקיה. כיום הבודהיזם הופך לנגיש ואף פופולרי יחסית גם במערב. ניתן למצוא ברחבי האינטרנט אתרים רבים, ותרגומים לתכנים בודהיסטים אותנטיים רבים, כמו גם מרכזי מדיטציה, קורסים וספרים.קונפוציאניזם (סינית: ??, להאזנה (מידע • עזרה)) - "אסכולת המלומדים". פילוסופיה ומערכת ערכים מזרח-אסיאתית אשר במקור פותחה מכתבי קונפוציוס. עד אמצע המאה ה-20 הייתה זו דת המדינה בסין. הדת נוסדה במאה ה-5 לפנה"ס על ידי קונפוציוס. דת זו מדגישה את היותו של האדם טוב מטבעו ואת ההתנהגות המוסרית בין אדם לחברו. למרות המהפכה התרבותית היא עדיין משמשת בסין תפיסה מוסרית בסיסית . לאחר מותו תועדו מאמרותיו של קונפוציוס על ידי תלמידיו בקובץ הנקרא "המאמרות" (לון-יו) - קובץ זה מוכר כמייצג את חזונו. אף על פי כן מוטל ספק באמינותן של חלק מהמאמרות, כמו גם באמרות נוספות המיוחסות לו ומופיעות במקורות אחרים. המאמרות מובאות בצורות של קטעי שיחות בין קונפוציוס ותלמידיו, שאלות ותשובות וכן קטעים ביוגרפיים קצרים. מכיוון שקונפוציוס עשה שימוש רב בטאוטולוגיות ואנלוגיות ע"מ להסביר את תורתו, עשוי בתחילה ראש מערבי שלא להבין את הקו הרציונלי העובר דרך המאמרות ומאחדן לכדי תורה אחת. קונפוציוס העלה על נס את חשיבותו של איש המעלה (ג'ון-דזה) ואף הביא להרחבת הגדרתו של מונח זה כך שלא יסמן בני משפחות אצולה בלבד. [עריכה]תכונותיו וחובותיו המוסריות של "איש המעלה": ר'ן - "חסד" או "אנושיות" היסוד המוסרי העקרי - הפך מילה נרדפת למוסר. ג'ה - "בינה", "דעת" - שכל ישר, תבונה, הבחנה בין הטוב לרע. סיאו - כיבוד האבות - במקור מושג זה התייחס לפולחן אבות המשפחה, אך הקונפוציאניזם הרחיב את משמעותו גם לכיבוד הורים. לי - "טקס" (במקור - "להקריב") - החובה לדבוק בכללי הטקס נובעת מהיותם חלק מחוכמתם של "החכמים הקדמונים". נאמן, מסור ומתחשב, פועל על פי תחושת צדק רחב אופקים, ביקורתי עליו להשקיע בטיפוח עצמו (רוחנית) למטרת שירות ציבורי - תפקידו האולטימטיבי. המאמרות (או "האנלקטים"; בסינית מסורתית: ??; תעתיק לעברית: לון יו') או "מאמרותיו של קונפוציוס" הוא ספר האוסף אמירות ופתגמים מבית מדרשו של הפילוסוף הסיני בן המאה ה- 5 לפנה"ס קונפוציוס ושל חסידיו, כמו גם שיחות בינם לבינם בעלות משמעות ערכית או חינוכית.ניתן לפרש את השם המקורי בסינית כ"דיון על מילותיו של קונפוציוס". קטעי הספר נכתבו במהלך "תקופת האביב והסתיו" ובמהלך "תקופת המדינות הלוחמות". ספר זה מבטא את תפיסת הקונפוציאניזם. לספר זה השפעה על מזרח אסיה עד לימינו אנו.היסטוריה כתיבת הספר השתרעה, ככל הנראה, על פני תקופה שאורכה כ-30 עד 50 שנה. תחילת הכתיבה בוצעה במהלך "תקופת האביב והסתיו" והמשכה במהלך "תקופת המדינות הלוחמות". לא ידוע מתי פורסם עותק ראשון שלם של "האמירות". ככל הנראה, כפי ש"המדינה" מתעדת להיות אוסף רעיונותיו של סוקרטס, אך מכילה הלכה למעשה חומר רב מעבודתו של תלמידו אפלטון, כך נהוג להאמין כי "המאמרות" נכתבו ברובן על ידי תלמידיו של קונפוציוס ואולי אף ממשיכיהם, אף על פי שהספר מתמקד בעיקר בקונפוציוס ובמחשבותיו. הספר נחלק ל"פרקים" המחולקים ל"בתים" כאשר כל "בית" מכיל אמירה אחת, סיפור אחד או פיסת מידע אחת. הקישור בין הפרקים והבתים איננו מבוצע על פי סדר קבוע כלשהו וניתן לומר כי על-פניו הוא מקרי לחלוטין. יתר על כן, מספר קטעים חוזרים על עצמם יותר מפעם אחת, לעתים בניסוחים שונים. דבר זה מוביל למחשבה כי הספר עבר תחת ידיהם של יותר ממחבר אחד, אם כי נוטים להעריך כי בסופו של דבר, עורכו הסופי היה דזנג-דזה (??), אחד מתלמידיו הבולטים של קונפוציוס. בימי שושלת האן, התקיימו לספר שלוש גרסאות שונות: "המאמרות של לו" (???), "המאמרות של צ'י" (???) וספר "כתבי המאמרות הקדומות" (????). הגרסאות "צ'י" ו-"לו" היו דומות למדי בצורתן ובתוכנן, אך בגרסאת "צ'י" נוספו שני פרקים בנוסף לעשרים הקיימים בגרסאות האחרות. מאידך, בספר "כתבי המאמרות הקדומות" חולק הפרק "זיז'אנג" לשני חלקים שונים, ולכן יש בו עשרים ואחת פרקים, כמו כן בגרסה זו סדר הפרקים שונה מן הגרסאות האחרות. אל לקראת שלהי שליטתה של שושלת האן, נקבעה צורת הספר המוכרת לנו כיום על ידי ג'אנג יו' (??), מורהו של הקיסר צ'אנג. ג'אנג חיבר את הגרסאות "לו" ו-"צ'י" לכדי אחת בה שימר את מספר הפרקים של "צ'י". גרסה זו זכתה לשם "האמירות על פי המרקיז ג'אנג". עבודתם המדוקדקת של ברוק ברקוס ושל טאקו ברוקס, "המאמרות המקוריות", מציעה פרשנות חדשנית לסדר הפרקים בהתבסס על תבניות לשוניות המובלעות בטקסט. לטענתם, הספר כפי שמוכר כיום, הוא גרסה שעברה שינויים ותוספות רבות שנתווספו במהלך הדורות על ידי אסכולות שונות שערכו את הספר. לטענתם, שינויים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים גרמו לחלק מן העורכים לתת דגש לחלק אחד ולהפחית דגש מאחר. [עריכה]חשיבותו והשפעתו הספר השפיע עמוקות על המחשבה, הפילוסופיה והערכים בסין ובמזרח אסיה. ביחד עם שלושת הכרכים הנוספים של ארבעת הספרים, הוא מלמד את עיקרי התורה הקונפוציאנית: האנושיות, הבינה, שמירת הטקסיות והמסורת ושמירת כבוד המשפחה וההורים. במשך כמאתיים שנה, היה ספר המאמרות אלמנטרי עבור לימודיו של כל מתלמד סיני ואדם אשר לא קרא את הכתבים לא יכול היה להחשב לאדם משכיל, נאור או מוסרי. בבחינות לשירות המדינה בתקופת שלטון שושלת ג'ין הושם דגש על לימודי תורתו של קונפוציוס והמועמדים נדרשו לצטט את אמירותיו בכתביהם. הפרק העשירי מתאר את חייו היום-יומיים של קונפוציוס. וולטיר ועזרא פאונד הציעו כי פרק זה מנסה להראות עד כמה היה קונפוציוס אנושי. פייר ריקמנס, הידוע בשם העט סיימון לייז, מבין מתרגמי הספר לאנגלית ולצרפתית, טוען כי ייתכן וזהו הספר הראשון בהיסטוריה המתמקד בתיאור אורחות חייה של דמות היסטורית אחתוההשקפה השניה היא השקפת כל מי ששמענו עליו 22 וראינו דבריו מן הפילוסופים, והיא, שהם אומרים כי בטל הוא שימציא ה' יש מן האין, וכן לא יתכן לדעתם שיכלה יש אל האין, כלומר: שלא יתכן שיתהווה מצוי מסוים בעל חומר וצורה מהעדר אותו החומר העדר מוחלט, ולא שיכלה אל העדר אותו החומר העדר מוחלט. ותיאור ה' לדעתם שהוא יכול על זה, כתאורו שהוא יכול לאחד בין ההפכים בעת אחת או יברא כמותו, יתעלה, או שיהיה בעל גוף, או שיברא מרובע אשר אלכסונו שווה לצלעו, וכל הדומה לזה מן [קצ] הנמנעות 23. והמובן מדבריהם, שהם אומרים, כשם שאין חוסר יכולת כלפיו 24 יתעלה מחמת שאינו ממציא הנמנעות, כי לנמנע טבע קבוע, שאינו מפעולת פועל ולכן לא יתכן שישתנה, כך אין חוסר יכולת כלפיו 25 אם לא יוכל להמציא יש מן האין, כי זה מסוג כל הנמנעות. ולפיכך סוברים שיש שם חומר מסוים מצוי קדמון כקדמות האלוה, אינו נמצא בלעדיו, וגם הוא אינו נמצא בלעדיו. 26 ואינם סבורים שהוא בדרגתו יתעלה במציאות, אלא הוא 27 סיבת מציאותו, והוא בידו, דרך משל, כחומר ליוצר, או הברזל לנפח *27, והוא אשר יברא בו מה שירצה, פעם מצייר ממנו שמים וארץ, ופעם מצייר ממנו זולת זה. ובעלי השקפה זו סבורים, כי גם השמים הווה נפסדת, אלא שאינה הווה מן האין ולא נפסדת אל האין, אלא כמו שפריטי בעלי החיים הווים נפסדים מחומר מצוי אל חומר מצוי, כך השמים הווה נפסדת, והתהוותה והפסדה כשאר הנמצאים למטה ממנה. ואנשי קבוצה זו נחלקים לקבוצות שאין תועלת להזכיר קבוצותיהם והשקפותיהם במאמר זה, אבל היסוד הכללי של קבוצה זו הוא מה שהזכרתי לך. וגם אפלטון זו דעתו, אתה מוצא אריסטו אומר בשמו בשמע 28 שהוא סבור, כלומר אפלטון, כי השמים הווה נפסדת, וכך תמצא שיטתו מבוארת בספרו לטימאוס 29. אבל אין דעתו כדעתנו כפי שחושב מי שאינו מבחין בין ההשקפות ואינו מעמיק בעיון, ונדמה לו כי השקפתנו והשקפתו שוות, ואין הדבר כן, לפי שאנו בדעה הויית השמים מלא כלום, אלא אחר ההעדר המוחלט, והוא סבור שהיא מצויה הווה מן היש. וזוהי ההשקפה השניה.והנה זו ההשקפה השניה היא השקפת השיטה הסינית ולפיכך סוברים שיש שם חומר מסוים מצוי קדמון כקדמות האלוה, אינו נמצא בלעדיו, וגם הוא אינו נמצא בלעדיו ולכך אינם מזכירים טאו לבדו אלא בצירוף איזה עניין ושיטתם ב[ידיעת ה'] דבר מוסכם לדברי הכל, שהוא יתעלה לא יתכן שתתחדש לו ידיעה, עד שידע עתה מה שלא ידע אותו מקודם 1, ולא יתכן שיהו לו ידיעות רבות חלוקות 2 ואפילו לדעת סוברי התארים 3. וכיון שהוכח דבר זה, אמרנו אנו קהל התורתיים, כי בידיעה האחת יודע הדברים הרבים החלוקים 2, ובשינויי הנודעים אין הידיעות משתנות ביחס אליו יתעלה כפי שהדבר ביחס אלינו 4. וכן אמרנו, שכל הדברים הללו המתחדשים ידעם לפני היותם, ולא חדל להיות יודע אותם, ולפיכך לא תתחדש לו ידיעה כלל, כי ידיעתו שפלוני הוא עתה נעדר ועתיד להמצא בזמן פלוני וישאר מצוי משך כך ואחר כך יעדר, הרי כאשר נמצא אותו האיש כפי שקדמה ידיעתו אותו לא נוספה שם ידיעה ולא נתחדש מה שלא היה ידוע לפניו, אלא נתחדש מה שלא חדל להיות ידוע שיתחדש כפי שנמצא עתה. ומתחייב לפי דעה זו, שתהא הידיעה שייכת בהעדרים ומקיפה גם מה שאין לו סוף, ולכן באנו לידי דעה זו ואמרנו, כי ההעדרים אשר קדם בידיעתו להמציאם והוא יכול להמציאם, אין מן הנמנע שתהא ידיעתו שייכה בהם. אבל מה שלא ימצא כלל, זהו ההעדר המוחלט כלפי ידיעתו אשר אין ידיעתו שייכה בו, כמו שאין ידיעתנו אנו שייכה במה שהוא נעדר אצלנו. אבל ההיקף 5 במה שאין לו סוף יש בו קושי 6, ונטו מקצת בעלי העיון לומר כי הידיעה שייכה במין, ומתרחבת על שאר אישי המין מבחינה מסוימת, זוהי השקפת כל תורני כפי מה שמביא אליו לחץ העיון. אבל הפילוסופים החליטו בדבר ואמרו, שאין ידיעתו שייכה בהעדר, ואין ידיעתו מקפת מה שאין לו סוף, וכיון שאינה מתחדשת לו ידיעה, בטל הוא שידע דבר מן המתחדשים. נמצא אם כן שאינו יודע כי אם הדבר הקיים שאינו משתנה. [שיח] ומקצתם נתעורר לו ספק אחר ואמר, ואפילו הדברים היציבים, אם ידעם הרי נעשו לו ידיעות רבות כי בריבוי המודעים 7 יתרבו הידיעות, כי לכל ידוע ידיעה מיוחדת לו, ואם כן אינו יודע כי אם עצמו.וכן יסברו בעניין ההשגחה כי היא נתונה לגרמי השמים וכו' ולכך הפרידו בין עניין הטאו לבדו בין עניין התאואיזם ובין ענין לימודי החוכמות לבדן הקונפוציאניזם ובין ענייני נפש האדם ואימצו הבודהיזם לאחר מה שהיה מקודם לכן .שינטו (ביפנית: ??) הוא הכינוי לדת הקדומה של יפן. במרכז הדת נמצאת הסגידה לקאמי - אלים פשוטים, רוחות טבע או אפילו סתם "נוכחות רוחנית". חלק מהקאמי מהווים רוח של מקום או חפץ בעוד אחרים יכולים להיות בעלי משמעות אלוהית גדולה יותר כמו למשל אמאטראסו - אלת השמש. המילה שינטו היא למעשה שילוב של שתי מילים בסינית (?? - שן-דאו) שמשמעותן המילולית הוא "נתיב אלוהי" (וגם "נתיב האלוהים") כך שמשמעותה של המילה ביפנית הינה "דרך הקאמי". לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה השינטו ממעמדה כדת הלאומית. עקרונות הדת, דבר שהיה בולט בתרבות היפנית לפני המלחמה ובמהלכה, כבר כמעט ואינו מתקיים וחלק ממנהגיה הפכו לפעולות יומיומיות בחברה כמו למשל מנהג האומיקוג'י.חיים שלאחר המוות שלא כמו דתות רבות אחרות, אין צורך להצהיר על עצם אמונתך בשינטו כדי להיות שינטואיסט. כאשר ילד נולד ביפן, המקדש הקרוב למקום מגוריו מוסיף את שמו של הילד ומכריז עליו כ"אוג'יקו" - מילולית "שם ילד". לאחר המוות ה"אוג'יקו" נהיה "אוג'יגאמי" - מילולית "שם קאמי". כל אחד יכול לבחור להוסיף את שמו לרשימות נוספות ובכך להיות רשום בשני מקומות. הוספת שמות לרשימה יכולה להעשות ללא הסכמת הנרשם, וללא קשר לאמונה הדתית של האדם הרשום. בכל מקרה, אין ההרשמה אלא ברכת "ברוך הבא" של הקאמי המקומי לרך הנולד בנוסף להבטחה לצרופו לפנתאון הקאמי לאחר מותו. ילדים הנפטרים לפני הוספה לרשימה נקראים "מיזוקו" כלומר "ילד מים" אשר נחשבים למביאי מזל רע. לרוב מתבצעת סגידה למיזוקו, הנעשית במקדשים מיוחדים, כאשר כוונתה להסיר מהמיזוקו את הכעס והעצבות. מקדשים מסוג זה נהיו פופולריים ביפן לאחר שהשתרש שם הרגל ההפלה המלאכותית. בגלל שהשינטו חיה בצוותא עם הבודהיזם מעל אלף שנים, קשה מאוד להפריד בין יחסן לחיים. אחדים יאמרו שבעוד הבודהיזם יוצרת ציפיה לגלגול החיים הבא ולסיום שרשרת הגלגולים, השינטו מייחסת חשיבות רבה יותר לחיים העכשויים ולמיצויים. למרות ההבדל בהשקפות העולם בין הדתות, רוב היפנים אינם טורחים להבדיל ביניהן ופשוט מקיימים את שתיהן, כך סביר למצוא אנשים החיים כשינטואיסטים אך הלווייתם נערכת באופן בודהיסטי. למעשה, ההשקפות השונות של הדתות על החיים שלאחר המוות נתפסות כמשלימות אחת את השנייה. [עריכה]ארבע ההצהרות למרות שלשינטו אין ציוויים מיוחדים למעט "לחיות חיים פשוטים ובהרמוניה עם הטבע והאנשים" ישנן "ארבע הצהרות" שמהוות את רוח השינטו: מסורת ומשפחה: המשפחה נתפסת כמכניזם הראשי שבו משתמרות המסורות. החגיגות החשובות ביותר הן הלידה והנישואים. אהבת הטבע: הטבע הינו מקודש. להיות בקשר קרוב לטבע משמעותו להיות בקשר טוב עם הקאמי. נקיון פיזי: מאמיני השינטו מתרחצים, רוחצים את ידיהם ושוטפים את פיהם בתדירות גבוהה. "מאטסורי": פסטיבל בו נערכת סגידה לכבוד הקאמי. סיקיזם (בפנג'אבי ?????, פירוש מילולי "ממשיכי הדרך" או "ההולכים בעקבות") היא תנועה דתית מונותאיסטית שמקורה בחבל הפנג'אב שבין הודו לפקיסטן. הדת התגבשה בתהליך סינקרטיזי המשלב אמונות הינדיות, מוסלמיות ואחרות, סביב תורתם ומורשתם של הגו‏רו‏ (מורה) נאנאק ותשעת ממשיכי דרכו, במהלך תקופה שתחילתה בסוף המאה ה-16 וסופה בשנת 1708 עם חתימת הספר המקודש לסיקים - הגורו גר‏אנת ס‏אהיב‏ שמכונה גם הא‏די גר‏אנת - "הספר הראשון". קובץ קדוש זה מורכב ממזמורים ופיוטים המנסחים את עקרונות הדת ונחשב במסורת הסיקית לגורו ה-11 האחרון והנצחי. המאמינים בסיקיזם מכונים סיקים - "תלמידים". התנועה מונה כעשרים ושלושה מיליון מאמינים ברחבי העולם, אך מקורה ומקום תפוצתה העיקרי נמצאים בחבל הפנג'אב. עם חלוקת תת-היבשת על ידי הבריטים, בשנת 1947, נחצה חבל הפנג'אב בין הודו לפקיסטן ומליוני סיקים נאלצו להגר ממקומות מגוריהם אל תוך תחומי מדינת פנג'אב בהודו. כיום חיים שם כעשרים מיליון סיקים ומהווים כשני שלישים מהאוכלוסייה המקומית. בתקופה שבין סוף המאה ה-19 לאמצע המאה ה-20, היגרו מהודו סיקים רבים וכיום קיימות קהילות רבות של מהגרים סיקים, בעיקר במדינות חבר העמים הבריטי ובארצות הברית. תוכן עניינים [הסתרה] 1 תקופת הקנוניזציה 1.1 נאנאק 1.2 עשרת הגורו הסיקים 1.3 ברית ה"קהלסה" והגורו ה-11 2 היסטוריה מאוחרת 3 האמונה הסיקית 3.1 כתבי הקודש 3.2 פילוסופיה דתית 3.3 מצוות 3.4 פולחן דתי 3.5 חגים 3.6 מוות 4 הערות שוליים 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים [עריכה]תקופת הקנוניזציה [עריכה]נאנאק "האב המייסד" של הדת הסיקית הוא גורו נאנאק - מנהיג כריזמטי שמוצאו (כמו כל הגורו אחריו) בג'אטי הסוחרים "ק‏הרטי". נאנאק נולד בשנת 1469 בכפר ט‏לו‏ואנדי - שנקרא כעת, לזכרו, נאנקאנ‏ה סאהיב - מערבית ללאהור (בירת מחוז הפנג'אב בפקיסטן). רוב המידע על חייו מגיע מביוגרפיות שנכתבו לאחר מותו - ספרות שנקראת ג‏'נ‏מס‏קהי - ומשירי המשורר האגדי ב‏האי גו‏רד‏אס מתקופת הגורו החמישי והשישי. לפיכך, מיוחסים מיתוסים רבים לחייו ופועלו. תקופת חייו המוקדמת של נאנאק הייתה יוצאת דופן. כילד הוא היה תלמיד מצטיין, אך מאוחר יותר החל להטיל ספק בדוגמות הדתיות של האיסלאם וההינדואיזם. עד גיל שלושים התגורר נאנאק בסו‏לט‏נ‏פ‏ו‏ר - שם עבד אצל השליט המוסלמי ד‏או‏ל‏ת ח‏אן. בוקר אחד יצא לרחצה בנהר ונעלם. משחזר, שלושה ימים אחר כך, שתק במשך יום שלם ואז אמר: "אין הינדו ואין מוסלמי" (n? k? hind? n? k? musalm?n). מאותו יום - במשך עשרים השנים הבאות - הפיץ נאנאק במהלך מסעות ארוכים את "בשורת האל". מסופר שהגיע עד לטיבט (במזרח), סרי לנקה (בדרום), בגדד ומכה (במערב). בערוב חייו הקים את הקהילה הסיקית (ה"פ‏‏אנת") בנה את הכפר ק‏רט‏רפו‏ר, שעל גדות נהר הר‏אבי (שם מת בשנת 1539) ומיסד את תפילות הבוקר והערב היומיות. נאנאק היה נשוי לסו‏ל‏אקהני, בתו של סוחר אורז מהעיירה ב‏‏ט‏ל‏ה (Batala) והיו לו שני בנים. בנו הבכור - שרי צ'אנד - נקט ככל הנראה בדרכים רוחניות אסקטיות שנגדו את תורת אביו וייתכן שהוא מקור כת האו‏ד‏אסי. הבן הצעיר - לקמי דאס - התעניין יותר בעולם החומרי. בשל כך בערוב ימיו מינה נאנאק ליורש דווקא את תלמידו, להנ‏ה והעניק לו את השם "א‏נג‏אד". התורה אותה לימד נאנאק בפועל איננה ברורה - אולם המחקר על חייו מראה שהוא היה ביקורתי מאוד כלפי הממסד הדתי סביבו[1]. יש שטוענים שהוא הושפע, בשל המיקום הגאוגרפי, מזרמים של דבקות וחסידות (בהקטי) בהינדואיזם ושילבם בתאולוגיה מהאיסלאם הסופי. הסיקים בני ימינו גורסים שמשנתו של נאנאק עסקה תמיד בפיוס, אחדות ושוויון בין קסטות ודתות וגורסים שהיה "פופולרי בקרב הינדים ומוסלמים גם יחד"[2]. ייתכן וכך הדבר, אולם נראה שהנושא העיקרי בו עסק - ועליו שב וחזר בדרשותיו - היה "פולחן לאל אחד ויחיד חסר צורה"(ניראנג'אני).[3] [עריכה]עשרת הגורו הסיקים???? - 1539 גורו נאנאק (נולד ב-15 באפריל 1469, מת ב-22 בספטמבר 1539) 1539 - 1552 גורו אנגאד (נולד ב-31 במרץ 1504, מת ב-29 במרץ 1552) - הוסמך ליורש על ידי נאנאק 1552 - 1574 גורו אמר דאס (נולד ב-5 במאי 1479, מת ב-1 בספטמבר 1574) - הוסמך ליורש על ידי אנגאד 1574 - 1581 גורו רם דאס (נולד ב-24 בספטמבר 1534, מת ב-1 בספטמבר 1581) - הוסמך ליורש על ידי אמר דאס 1581 - 1606 גורו ארג'אן (נולד ב-15 באפריל 1563, מת ב-30 במאי 1606) - ירש את אביו, רם דאס 1606 - 1644 גורו הר גובינד (נולד ב-19 ביוני 1595, מת ב-28 בפברואר 1644) - ירש את אביו, ארג'אן 1644 - 1661 גורו הר ראי (נולד ב-16 בינואר 1630, מת ב-6 באוקטובר 1661) - ירש את סביו, הר גובינד 1661 - 1664 גורו הר קרישהאן (נולד ב-7 ביולי 1656, מת ב-30 במרץ 1664) - ירש את אביו, הר ראי 1664 - 1675 גורו טג בהאדור (נולד ב-1 באפריל 1621, מת ב-11 בנובמבר 1675) - - ירש את אביו, הר גובינד 1675 - 1708 גורו גובינד סינג (נולד ב-22 בדצמבר 1666, מת ב-7 באוקטובר 1709) - ירש את אביו, טג בהאדור הישגו הגדול של גורו אנגאד, ממשיך דרכו של נאנאק, היה בסטנדרטיזציה של הגו‏רמו‏קהי ("מפי הגורו") - כתב אבוגידה שמקורו במשפחת הכתבים הברהמיים - אותו שיכללו הוא או גורו נאנאק. אנגאד כתב בגורמוקי כתבי יד ובהם שירי-דת שחיבר נאנאק - כך הפיץ את תורת מורו בקהילות הפזורה (ה"ס‏נג‏אט" - sangat) וקבע תקן אחיד לכתיב הפנג'אבי המודרני במהלך אחד. גורו אמר דאס הוסיף ומיסד את הדת - הוא קבע חלוקה מנהלתית ל-23 מאנג'י (מחוזות) סיקים אותם הנהיגו 23 מ‏ס‏אנד ובנה את מרכזו הדתי בגו‏אינדו‏ואל (כפר אותו יסד אנגאד), שם כינס את מאמיניו שלוש פעמים בשנה - בעתות חגים שנחגגו בקרב בני הדתות המקומיות השונות. אמר דאס מת בגיל זקן והעביר את הירושה לרם דאס - חתן בתו. מעתה והלאה עברה הירושה במשפחה לצאצא זכר. גורו רם דאס יסד את אמריצר והקים בה מרכז כלכלי (אם כי לא גר בו) - אך מת זמן קצר לאחר מכן. בנו, גורו ארג'אן הכריזמטי, בנה שלוש ערים נוספות ב-3 מאנג'י שונים וסחף אחריו ג'אטי (שבטים) כפריים רבים. כך ביסס את התנועה טריטוריאלית וגם קנה לה חסידים. ארג'אן חיבר המנוני דת רבים וב-1604 קבע לראשונה (ביחד עם בהאי גורדאס) קנוניזציה של הספר הקדוש - האדי גראנת' (המקורי) והכניסו למקדש הראשון באמריצר - ה‏רימ‏נדיר. ב-1605 מת השליט אכבר "הגדול" ושנה לאחר מכן כלא ג‏'ה‏אנגיר, בנו ויורש האמפריה המוגולית, את גורו ארג'אן בחשד שקשר נגדו קשר עם אויביו לשלטון - ארג'אן הוצא להורג בעינויים והפך לקדוש המעונה הראשון בדת. בנו של ארג'אן, גורו הר גובינד (או "נאנאק השישי" - לפי שיטת ספירה נפוצה), אחראי למידת-מה של מיליטריזציה שעברה על התנועה הסיקית - בעקבות מותו של אביו הוא בנה כח צבאי חמוש ולימד את תלמידיו להגן על עצמם - אך עם זאת הוא טיפח במקביל את מעמדו כמנהיג רוחני באמצעות האדרת קדושת ה"אדי גראנת". למרות כל זאת ואף שהיו בתקופתו מספר התנגשויות מינוריות עם השלטון המוגולי, שמר הר גובינד על קשרים דיפלומטיים תקינים עם השליט ג'האנגיר. נאנאק השביעי, גורו הר ראי, ירש את סבו בשל מות אביו (גו‏רדיט‏‏ה) - שהיה הבן הבכור. תקופתו התאפיינה בהמשך המדיניות הצבאית-דתית שהחל סביו. בנו, הגורו הר קרישהאן, ירש אותו בגיל חמש בלבד ומת שנתיים אחר כך. בשנת 1664 , טג בהאדור - בנו (והצאצא החי היחיד) הנותר של הר גובינד - ירש את הר קרישהאן והפך לגורו התשיעי. הוא היה מנהיג רוחני ומדיני מוערך וכאשר חלה הקצנה בכפייה הדתית המוסלמית מצד השליט א‏ו‏ר‏נגז‏ב‏ - הוא הביע את התנגדותו. בשל כך הוצא טג בהאדור להורג בדלהי בשנת 1675 והפך לקדוש מעונה ששמו יצא כמי שמת על קידוש חופש הדת. לאחר מותו תפס את מקומו בנו - הגורו גובינד סינג. גובינד סינג היה לוחם ומנהיג דתי שהבין נכון את העתיד להתרחש וצפה מאבקים צבאיים. הוא יסד את ברית הקהלסה, איחד את עדת הסיקים והפך את יחידות הלוחמים לצבא מאורגן. הוא גם ערך את הגרסה האחרונה של ה"אדי גראנת'" והכליל בה משירי אביו. בתקופתו נמשכה המתיחות הפוליטית עם השלטונות המוגולים (ייתכן שכבר אז הביעו הסיקים רצון באוטונומיה) והגורו נדרש לקבץ סביבו את מאמיניו לקראת הלחימה הצפויה. [עריכה]ברית ה"קהלסה" והגורו ה-11בשנת 1699, במהלך כנס בא‏נ‏אנדפ‏ו‏ר, ביסס גובינד סינג לראשונה את מוסד ה"ק‏הלס‏ה" ("עדת הגורו") וקבע טקס קבלה דתי שכלל טבילה סמלית ב-"א‏מריט" ("צוף" - מים קדושים מסוכרים שעורבבו בחרב "ק‏האנד‏ה"). המאמינים שהצהירו נאמנות לקהלסה נדרשו לחמישה סימני היכר חיצוניים (פ‏‏אנג' ק‏אק‏‏ה - "חמש ה-K"): קש - שיער וזקן לא-גזוזים (אצל הגברים השיער נאסף ומכוסה בטורבן) ק‏אנג‏ה - מסרק קטן ק‏אר‏ה - צמיד מתכת עגול קירפ‏‏אן - פגיון קטן מעוקל ק‏אצ‏'ה - מכנסיים רפויים בנוסף קבע הגורו גובינד סינג שכל הגברים הסיקים יכונו מעתה "סינג" ("אריה") וכל הנשים - "ק‏או‏ר" ("נסיכת אריות"). צעדים אלו נעשו במטרה להנציח שוויון חיצוני (בהופעה) ומעמדי (בשמות) בין קהילות נפרדות וייחודיות אחת כלל-עדתית. ה"קהלסה" יצרה בקהילה הסיקית (ה"פאנת") מסגרת צבאית שצייתה לפקודות הגורו ובעת פקודה יכלה להתגייס ל"קרב על חופש הדת" (ד‏ארם יו‏ד). לחימה לא נתפשה כמנוגדת לדת - ובתקופה זו של התערערות המסגרות הפוליטיות הקיימות התחזקה הגישה שיש לאחד את השורות. מסופר שאלפים רבים באו בברית תוך ימים ספורים וסביר מאוד שהדבר עורר חוסר שביעות רצון בקרב ברהמינים ומוקדי כח אזוריים אחרים. ארבעת בניו של גורו גובינד סינג מתו בתקופת חייו וב-1708 הוא עצמו הותקף ונדקר. בעודו גוסס, וללא יורש להמשיך את דרכו, הוא הצהיר על ספר ה"אדי גראנת'" כיורשו הרוחני והנצחי ובכך אפשר את המשכיות המסורת (ומנע קרבות ירושה). מאותו יום נקרא הספר, בגרסה אותה ערך גובינד סינג, בשם גורו גראנת' סאהיב ובעקבות ההתרחשויות נוצרה הפרדה מסוימת בין הדת לבין מוקדי הפוליטיקה והכלכלה. [עריכה]היסטוריה מאוחרתהמאה ה-18 התאפיינה בתהפוכות פוליטיות רבות - קריסת האמפריה המוגולית, פלישות אפגניות מהצפון והתקדמות המרתים צפונה עד לאזור הפנג'ב. במהלך התקופה התקיימה בפנג'אב פדרציה רופפת של נסיכויות סיקיות שלכל אחת מהן שליט וצבא נפרדים. בשנת 1799 איחד אחד מהשליטים, ראג'ה ר‏נג'יט סינג (1780-1839), את הנסיכויות הללו לממלכה סיקית אחת שבירתה בלאהור והתמנה למלך (מאהראג'ה). רנג'יט סינג שלט במשך ארבעים שנים, הרחיב את המדינה הסיקית ומנע פלישה של אויבים. לאחר מותו של רנג'יט סינג, בשנת 1839, התפוררה הממלכה. מאבקי שלטון בחצר הסיקית הביאו לבסוף להכתרתו של ד‏אליפ סינג (1838-1893) למהראג'ה בגיל 4 בלבד - ובכך לשליטתם של הוואזיר ל‏אל סינג על חצר המלוכה והמצביא ט‏ג' סינג על פיקוד הצבא. הצבא הבריטי החל לחזק את כוחותיו באזורים הסמוכים לגבולות הממלכה הסיקית והחיכוך הבלתי נמנע פרץ בשנת 1845 במלחמה האנגלו-סיקית הראשונה והסתיים בזו השנייה עם כניעתו המוחלטת של הצבא הסיקי וסיפוח הפנג'אב על ידי הבריטים בשנת 1849. כחלק מתנאי הכניעה שנכפו ב"הסכם לאהור" העביר המהראג'ה דאליפ סינג בן ה-13 את יהלום המלוכה הפנג'אבי "קו‏ה-אי-נו‏ר" לידי המלכה ויקטוריה בלונדון בחגיגות השנה ה-250 להיווסדה של חברת מזרח הודו הבריטית. היהלום שובץ בכתר המלכה ולאחר מכן דאליפ התנצר ויצא לגלות באנגליה ב-1854. בשנים שלאחר מכן נכרתו בריתות שלום עם האנגלים וחיילים סיקים רבים שירתו בצבא הבריטי עד הכרזת העצמאות של הודו ב1947. בעקבות השירות הצבאי היגרו חיילים סיקים רבים אל מדינות חבר העמים הבריטי ולארצות הברית, שם הם חיים בעיקר בקהילות המשמרות את מסורת העבר. בשנת 1875 הקים סו‏ואמי ד‏י‏אנ‏נד‏ה ס‏ר‏סו‏וטי את התנועה הלאומית ההינדואית א‏רי‏ה ס‏מ‏ג'. ב-1877 נפתח סניף של התנועה בלאהור ורעיונותיה זכו לפופולריות מסוימת עד שהתגלתה כנוגדת עקרונות דתיים סיקים. זאת, בשילוב עם גל התנצרות שעבר בפנג'אב, גרם לתגובת נגד שהתבטאה בתמיכה הולכת וגוברת בתנועה הסיקית סינג ס‏ב‏‏הא - אשר נוסדה אף היא זמן קצר קודם לכן, באמריצר ב-1873 ודגלה בהגברת החינוך הסיקי המסורתי בפנג'אב. תהליך התסיסה הפוליטית התמשך בשנים הבאות וגרמה לחקיקת "חוק נישואים סיקי" (א‏נ‏אנד) בפנג'אב ב-1909 ואחר כך חוק הגורדווארה של 1925 (מקדש סיקי). החוק הביא להשתלטות על כל מקום סיקי קדוש בבעלות לא-סיקית אך גם להקמת ועד נבחרים מרכזי - מועצת גורדווארה הדתית פרבנדהק (Shiromani Gurdwara Prabandhak Committee) - המתפקד כאפוטרופוס של כל המקדשים הסיקים החשובים (בהם מקדש הזהב) וליסודה של המפלגה הדתית אקאלי (Shiromani Akali Dal) הסיקית - שהתפצלה מאז מספר פעמים. עם חלוקת תת-היבשת ההודית, בשנת 1947, נחצה חבל הפנג'אב בין הודו לפקיסטן. במסגרת ההגירה ההמונית משני עברי הגבול פרצו מהומות דתיות קשות בין סיקים למוסלמים. בשל המהומות היגרו מהפנג'אב כ-2 מיליון סיקים ונותרו משקעים רבים של שנאה על רקע דתי ולאומי. חלומם של הסיקים על מדינה עצמאית התנפץ, אך בשנת 1966 הוקמה הסו‏ב‏‏ה של הפונג'אב, ששפתה הרשמית פנג'אבית ובה מרוכזים כיום רוב הסיקים בהודו - דבר המאפשר השפעה פוליטית מסוימת. [עריכה]האמונה הסיקית בני העדה מצטרפים לדת בגיל ההתבגרות בטקס הכולל טבילה. [עריכה]כתבי הקודש אדי גראנת' (Adi Granth) - "הספר הראשון" - זוהי הגרסה הראשונה שנחתמה של כתבי הקודש הסיקיים. הקובץ נערך בידי המשורר בהאי גורדאס בהשגחתו של גורו ארג'אן בשנים 1603 ו-1604. גורו גראנת' סאהיב (Guru Granth Sahib) - "ספר הגורו" הוא כתב הקודש העיקרי בסיקיזם. הספר זוכה ליחס של מורה רוחני -"הגורו ה-11 הנצחי" - ונחשב כמבטא את בשורת האל. ישנן שלוש דרכים (paath) מקובלות לקריאת מחזור שלם בספר (מתחילתו ועד סופו)[4]: אקהנד פאת' (Akhand Paath) - קריאה רציפה ללא הפוגה שנמשכת כשתי יממות, ספטאהיק (saptahik) - קריאה לא רציפה שנמשכת כשבוע וסידהרן (sidharan) - קריאה איטית ולא מוגבלת בזמן. דסאם גראנת' (Dasam Granth) - "ספר הגורו העשירי" הוא אוסף של כתובים מהמאה ה-18 שנערך על ידי מאני סינג (Mani Singh) לאחר מותו של גורו גובינד סינג. כתיבת הדסאם גראנת' מיוחסת לגורו העשירי אך המחקר על הספר עדיין לא מוצה. ג'נמסקהי (Janams?kh?s) - "סיפורי לידה" - ספרות העוסקת בקורות חייו של גורו נאנאק (החלה להכתב רק לאחר מותו). [עריכה]פילוסופיה דתית גורו (Guru) - "מורה רוחני" - הוא מונח עתיק שמקורו בתרבות הוודית (שהתקיימה באזור הפנג'אב), אשר שימש לכינוי חלק מהברהמינים - בני מעמד ("וארנה") הכוהנים. המונח נעשה נפוץ והשימוש בו פשט גם בקרב דתות וכתות אחרות. באמונה הסיקית ה"גורו" הוא יסוד דתי חשוב - מדריך רוחני המייצג את ה"רצון האלוהי" (הוקאם - hukam) ומשמש פה ל"מילה האלוהית" (שאבדה - shabda - "צליל", "מילה"). המונח "שאבדה" מקורו במסורת הברהמינית ומשמעו - "צליל אלוהי", המתגלגל ביקום ונחשב לבת-קול של ברהמן ("מהות הכל"). תפיסה פילוסופית זו מתבטאת בסיקיזם באופי הפיוטי של כתבי הקודש - ה"צליל" מיוחס לגורו ה"אמיתי" (Sat guru) או ה"ראשוני" (Adi guru) - אלוהים (Waheguru). וקטעי שירה ומזמורים מסוימים בכתבי הקודש אף מכונים "גורבאני" (gurbani) ו"גורשאבד" (gurshabad). מקורותיה הפילוסופיים של הדת הסיקית במסורת הסאנט (Sant) - שנוצרה באותו המרחב הגאוגרפי ושאת רעיונותיה ספג נאנאק, ככל הנראה, מפיוטים שחיברו מורי הסאנט המפורסמים אשר קדמו לו ושהפכו לחלק מהפולקלור המקומי. לפי מסורת זו האל אינו ניתן לתפישה או הבנה בצורה כלשהי (nirguna) והוא חסר צורה - אולם קיים יוצא דופן אחד ויחיד: הצליל האלוהי, שהוא מוחשי. תובנה זו לגבי מהות האל מאפשרת למאמין - מתוך התבוננות עצמית והתמקדות בצליל - להתעורר מאשליית (maya) השניות (dvaita) ולהשיג איחוד (mukti) עם אלוהיו. המסורת הרעיונית של הסאנט התפתחה בסיקיזם לכדי דת קהילתית בה מושם דגש רב על תפילה משותפת של הקהילה (סנגאט - sangat) כדרך נוספת להשגת האחדות עם האל וכך גם על חובת האדם לשותפות פעילה בחברה ולשמירה על מידות המוסר. [5] בתקופתו של נאנאק קבעה התאולוגיה הברהמינית כי מעמדות מסוימים אינם יכולים להגיע ל"מוקשה" (moksha - שיחרור) בתקופת חייהם. האסלאם - דת השלטון וגם דת מונותאיסטית שוויונית - היווה מוקד משיכה לרבים מבני המעמדות הנמוכים באזור הפנג'אב באותו זמן (שנשלט באותה עת על ידי המוסלמים). על רקע התקופה ובקונטקסט זה - ניתן לראות את תחיית תנועת החסידות (בהקטי) ברחבי תת-היבשת בכלל - ואת התהוות הסיקהיזם בצפון הודו בפרט - כסימפטומים של תגובת-נגד דתית ותרבותית לכניסת האסלאם אל תת-היבשת.[6] [עריכה]מצוות שלוש החובות ("עמודי היסוד") הדתיות הבסיסיות בסיקיזם הן:[7] לזכור ולחזור על שם האל (נאם ג'אפו - Naam Japo) - בדרך של חזרה על שם האלוהים (כיחיד - בשקט, או כקבוצה - בשירה) ומיקוד המחשבה בו יכול המאמין להלחם בחמש התכונות הרעות - אגו, כעס, רדיפת בצע, תאווה וחומרנות - וכך להתעורר מאשליית השניות ולהתאחד עם אלוהיו. לעבוד ולהתפרנס בכבוד (קירט קרני - Kirat Karni) - על כל אדם להתפרנס מזיעת אפיו, להקים משפחה, לחיות חיי יושר ולעשות מעשים טובים. כמו כן מקובל להתנדב בקהילה (מצוות ה"סווה" - sewa). לחלוק מפרי-עמלך (וואנד קאי שאקו - Wand Kay Shako) - יש לתרום לצדקה, לחלוק את העושר עם הקהילה ולעזור לחברי הקהילה בכל צרה. [עריכה]פולחן דתי מקום התפילה בסיקיזם נקרא גורדוורה (Gurdwara). "דווארה" (duwara) - "בית" (של) "הגורו" - אלוהים (Waheguru). ניתן לכנות בשם זה כל מקום בו נמצא עותק של ספר ה"גורו גראנת' סאהיב" - בין אם בחדר בבית ובין אם במקום ייעודי אחר. בכל מקום בו יש עותק של הספר קיימת חובת קריאה יומית. בגורדווארה קורא המאמין בכתבי הקודש כיחיד, או בלווית בני משפחתו. בטקסים פומביים קוראים אנשי הקהילה המלומדים מפסוקי השירה וקהל המאמינים משיב להם במקהלה. בין לבין נושאים חכמי הדת דברי הסבר ופרשנות לתוכן הרעיוני. הקורא בספר (ה"גראנת'י" - Granthi) עושה זאת מעל במה מחופה באפיריון מעוטר ("פאלקי" - palki). לצדו יישובים נגני "קירטן" (Kirtan) - מוזיקה סיקית חסידית שנותנת את המקצב ומנוגנת, באופן מסורתי, על טאבלה (Tabla - סוג של תוף) והרמוניום (קלידים המופעלים בנשיפה). ה"גראנת'י" יושב מול הקהל וקורא לפי קצב הנגינה ב"גורו גראנת' סאהיב", אשר מונח לפניו על גבי כרית מיוחדת ("מאנג'י סאהיב" - Manji Sahib - "מיטה קטנה"). המאמינים המצטרפים לטקס קרבים לבמה, מגישים קורבן כסף או מזון אל המגש המיועד לכך ומתיישבים ממול על גבי מזרנים - כשפניהם לבמה. במהלך הטקס - באקט המסמל שוויון בין אנשים ומעמדות - מוגשת למאמינים מנת דייסה מתוקה ושמנונית, הנחשבת למזון מקודש, שנקראת "קארה פרשד" (Kara Parshad). [עריכה]חגים ימי חג סיקיים מכונים גורפורב (purb, gurpurb = "חגיגה") ומציינים כולם תאריכים חשובים הקשורים בחיי עשרת הגורו. בתקופות הגורפורב נערכים טקסים רבי משתתפים (דיוואן - divan) של "אקהנד פאת'" - קריאה רציפה ב"גורו גראנת' סאהיב" מתחילתו עד סופו. בנוסף ל"גורפורב", מנצלים הסיקים גם את ימי החג המקובלים בסביבת מגוריהם למטרת קיום טקסים דתיים. בפנג'אב חוגגים פעם בחודש ירחי את החג הווישנוי "אקדסי" (ekadasi) וחגים נפוצים אחרים בהינדואיזם: "סנגרנד" (sangrand, בסנסקריט - sankranthi) - נחגג בראש החודש הראשון של האביב, מגהא (Magha), דיוולי (Diwali) והולה מוהאלה (Hola Mohalla).[8] ולא בשל הסכמה של הקהילה הבינלאומית. מדינות יכולות, לפיכך, להסכים להתחייב באופן וולנטרי למשפט בינלאומי, אך הם לא יקבלו תהליך משפטי מחוץ להסכמתם הם. לפיכך, האינטרסים שלהם הם שיקבעו כיצד הם מפרשים את המשפט הבינלאומי.". במאה השנים האחרונות גדל מאוד מספר הארגונים הבינלאומיים והישויות הלא-מדינתיות בזירה הבינלאומית וכיום, גם הם מוכרים כצדדים רלוונטיים.פירושים מהעת האחרונה של משפט זכויות האדם הבינלאומי, משפט הומניטרי בינלאומי ומשפט מסחרי בינלאומי כללו תאגידים וחברות, ואף יחידים.אמנת ויינה למשפט חוזי כותבת על נושא הפירוש כי: "הסכם צריך להתפרש ביושר, על פי המשמעות הרגילה של מושגי ההסכם בהקשרם, ולאור מטרתם".אמירה זו היא בעצם פשרה בין שלוש תאוריות שונות של פירוש:הגישה הטקסטואלית – אומרת כי צריך להתבסס על המשמעות הרגילה של הטקסט, ולטקסט האמיתי יש משקל רב.גישה סובייקטיבית שאומרת שצריך להתחשב הרעיון שמאחורי ההסכם, בהקשר שלו, ובמה כותביו התכוונו כשכתבו אותו.גישה שלישית מתבססת על פירוש "לאור המטרה", כלומר הפירוש המתאים ביותר ליעד של ההסכם, שגם נקרא "פירוש אפקטיבי".אלה הם החוקים הכלליים של הפירוש; חוקים פרטניים עשויים לחול בתחומים שונים של משפט בינלאומיאף על פי שהכרה דיפלומטית מהווה גורם חשוב בקביעת ריבונות משפטית מעמדה אינו בלעדי כפי שמעוגן בסעיף 3 של אמנת מונטווידאו המציין : "קיומה הפוליטי של המדינה איננו תלוי בהכרה מצד מדינות אחרות.". עם זאת, רבים מחשיבים הכרה דיפלומטית כאחת מהגורמים החשובים ביותר המשפיעים על הקביעה האם אומה מסוימת מהווה חלק ממשפחת העמים לפחות באופן מוסדי. קבלת הכרה דיפלומטית הנה משימה קשה, גם עבור מדינות ריבוניות לכל דבר. עשורים רבים לאחר שנעשתה עצמאית, מדינות רבות סירבו להכיר בהולנד באופן מלא, לרבות אלה שהיו בעלות בריתה הקרובות ביותר. כיום ישנן מספר ישויות עצמאיות ללא תמיכה דיפלומטית רחבה, כשהמשמעותית שבהן היא הרפובליקה הסינית. כמעט כל מדינות העולם אינן מכירות בקיומה העצמאי של הרפובליקה הסינית בטאיוואן, ורבות מקיימות עמה מגעים עצמאיים אך בלתי רשמיים. ארצות הברית, למשל, מקיימת את יחסיה עם טאיוואן באמצעות שגרירויות דה פקטו, כגון המוסד האמריקני בטאיוואן. לעתים עשויים להתקיים מגעים גם בהיעדר הכרה דיפלומטית רשמית, כפי שהיו פני הדברים ביחסיה של איראן הטרום-חומייניסטית עם מדינת ישראל.מדינות נוספות שאינן זוכות להכרה בינלאומית הנן אבחזיה (Abkhazia), טרנסניסטריה (Transnistria), סומלילנד (Somaliland), פונטלנד (Puntland), וכן הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. בהיעדר חשיבות כלכלית ופוליטית כמו זו של טאיוואן, האומות הללו מבודדות מבחינה דיפלומטית, ואינן זוכות להכרה רבתי.תופעה נוספת בנוף ההכרה הדיפלומטית, השואבת את הלאקונה הנ"ל באמנת מונטווידאו היא ההכרה על ידי מספר מצומצם של מדינות בעולם ב-"מדינות-בת" בעיקר להן יש זיקה ישירה , כפי שטורקיה היא היחידה המכירה ברפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, ומשטר האפרטהייד הדרום אפריקני הכיר במדינות השחורים ה"עצמאיות" לכאורה שהקים. במקרים אחדים הכריז בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג על אי תקפות ההכרה במדינות החסות של דרום אפריקה כמו בפרשת נמיביה.קביעת סדר הקדימות בין שתי ממלכות שונות נשענה על גורמים שונים ומשתנים, במה שהוביל, כאמור, לעימותים מתמידים.כאשר יש סכסוכים לגבי הפירוש המדויק והיישום של משפט בתוך מדינה, האחריות היא של בתי הדין להחליט מה פירושו של החוק. במשפט הבינלאומי ככלל, אין בתי דין בעלי סמכות מספקת לכך, והאחריות על פירוש החוק היא בדרך כלל של המדינות עצמם===. לפיכך, באופן לא מפתיע, אין כמעט אף פעם הסכמה במקרים של סכסוך בפירוש החוק.===[ב]=חסרון מסוג זה ,והדומים לו הם עקרון מנחה לקביעה הבאה '''ולהיות הקיבוץ וההתחברות מצטרך למין האדם לצורך חיותו והתקיימו, הוא מה שאמרו החכמים שהאדם מדיני בטבע, ירצו בזה כי כמעט שהוא הכרחי לאדם מצד טבעו שיהיה דר במדינה עם קיבוץ רב מן האנשים, כדי שיוכל למצוא המצטרך לו לצורך חיותו והתקיימו. 

ובעבור זה הוא מבואר שראוי שימצא לכל הקיבוץ אשר במדינה או לכל הקיבוץ אשר במחוז אחד, או באקלים אחד, או לכלל האנשים אשר בכל העולם, סידור מה בו יתנהגו לשמור היושר בשילוח ולהסיר העוול, כדי שלא יתקוטטו האנשים בהתחברם יחד מתוך העסק והמשא והמתן אשר ביניהם. והסידור הזה יכלול על השמירה מן הרציחה והגנבה והגזל ודומיהן. ובכלל כל מה שישמור הקיבוץ המדיני, וייתן אותו אל שיחיו האנשים באופן נאות. 

[החוקה ה1 בית מחוקקים תחתון ]והסידור הזה קראוהו החכמים בשם חוקה טבעית, רוצה לומר שהיא מצטרכת אל האדם מצד טבעו, הן שתהיה מסודרת מחכם או מנביא. 

ועדיין אין חוקה זו מספקת לתקן צרכי האנשים וחיותם והתקיימם זה עם זה, אם לא יתווסף בזה איזה סידור או הסכמה כוללת ענייני האנשים אלו עם אלו בכל עסקיהן, והמשא והמתן אשר ביניהם. כדתי קיסרי רומי, והנהגות המדינות והחוקים אשר יחוקקו ביניהם אנשי מחוז אחד או מלכות אחת לשמור היושר ההסכמי. 
[החוקה ה2 בית מחוקקים עליון]ויקרא הסידור הזה נימוס, או חוקה  נימוסית. 

והסידור או הנימוס הזה[בית משפט לענייני חוקה]ומאחר וכעניין פילוסופי, פוליטי וחוקתי, מדינות שואבות את האוטונומיה שלהן מלגיטימציה פנימיתוהנה ומאחר שאף על פי שהכרה דיפלומטית מהווה גורם חשוב בקביעת ריבונות משפטית מעמדה אינו בלעדי כפי שמעוגן בסעיף 3 של אמנת מונטווידאו המציין : "קיומה הפוליטי של המדינה איננו תלוי בהכרה מצד מדינות אחרות."ומאחר ש אמנת ויינה למשפט חוזי כותבת על נושא הפירוש כי: "הסכם צריך להתפרש ביושר, על פי המשמעות הרגילה של מושגי ההסכם בהקשרם, ולאור מטרתם".אמירה זו היא בעצם פשרה בין שלוש תאוריות שונות של פירוש:הגישה הטקסטואלית – אומרת כי צריך להתבסס על המשמעות הרגילה של הטקסט, ולטקסט האמיתי יש משקל רב.גישה סובייקטיבית שאומרת שצריך להתחשב הרעיון שמאחורי ההסכם, בהקשר שלו, ובמה כותביו התכוונו כשכתבו אותו.גישה שלישית מתבססת על פירוש "לאור המטרה", כלומר הפירוש המתאים ביותר ליעד של ההסכם, שגם נקרא "פירוש אפקטיבי".

אלה הם החוקים הכלליים של הפירוש; חוקים פרטניים עשויים לחול בתחומים שונים של משפט בינלאומי ומאחר ו] /.סוקרטס מצביע על הנטייה האנושית להשחתה על ידי כוח, ולפיכך את המעבר מטימוקרטיה, אוליגרכיה, דמוקרטיה וטירניה:[1] יש להותיר את הממשל בידיהם של הפילוסופים, הצודקים ביותר ולכן הנתונים פחות מכל להשחתה[החוקה השניה]. ה"עיר הטובה" מצוירת כזו שמושלים בה מלכים-פילוסופים הדיפלומטיה היוונית הייתה בלתי מפותחת. עיקר עניינם היה בניהול הפוליס, ערי המדינה היווניות,''בכאן נכנסת שיטת שלושת החוקות'' כגורם מונע הידרדרות ,אף כי שיטתו היא המקבילה הרעיונית לרישיליה בנוסח הבינ'ל עדיין נמצא חסר ולכך הבאנו לעיל  סידור או הסכמה כוללת ענייני האנשים אלו עם אלו בכל עסקיהן, והמשא והמתן אשר ביניהם. כדתי קיסרי רומי, והנהגות המדינות והחוקים אשר יחוקקו ביניהם אנשי מחוז אחד או מלכות אחת לשמור היושר ההסכמי. 
אמנם העיקרון האריסטו-סוקרטי הוא המונח המוטבע כעת בזאת  ברעיון החוקה ה2 הבינ'ל הכוללת ועניין זה נתון בידי הסכמת חכמי הדת השונים לקביעת אוטונומיות הפלטפורמה לשיטת המשפט הנבדל כפי שמעוגן בסעיף 3 של אמנת מונטווידאו וכפי שמציינת אמנת ויינה למשפט חוזי כותבת על נושא הפירוש כי: "הסכם צריך להתפרש ביושר,וכפי שמציין סוקרטס יש להותיר את הממשל בידיהם של הפילוסופים, הצודקים ביותר ולכן הנתונים פחות מכל להשחתה[החוקה השניה]. ה"עיר הטובה" מצוירת כזו שמושלים בה מלכים-פילוסופיםולפיכך אף על פי שאין מדובר במדינות אלא בחלוקה לעניין הגדרת מעמד פאראדיגמת המשפט הנבדל הנה מאותה סיבה שאין קיומה הפוליטי תלוי במדינות אחרות יש להחיל את החוק הבינ'ל אף לענין הגדרות אלו במעמד משפטי של משפט חוזי בינ'ל

ובזאת נשלם חלקו הראשון של ''הגראנד רנואר''